מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:ס׳
60 דין קערה שמלח בה בשר אם אינה מנוקבת אפי' של עץ אסור לאכול בה רותח ואם הניח בה רותח נגוב צריך קליפה ואם הוא רותח לח צריך נטילת מקום ואם הוא לח גמור כרוטב רותח צריך שיהא בו ס' נגד הקליפה באומד יפה ולהשתמש בה צונן כל שמקנח' יפה מותר לאכול צונן אפי' לכתחילה וכל זה בכלי עץ אבל בקער' של חרס אסור להשתמש בה אפילו צונן שמא ישתמש בה רותח ואם מלח בקערה מנוקבת אם היא של עץ מותר לאכול בה אפי' רותח ואם היא של חרס אפי' מנוקבת אסור:
61 אמר ר"נ א"ש קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמי' דא"ש מליח הרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל וכ' הרא"ש ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפי' במנוקבת דא"כ והא אסור למלוח ב"פ בכלי מנוקב א"ו דמא משריק שריק ואף ר' יוחנן סבר לה להא דשמואל דהא ר' אמי תלמידיה דר"י הוא אימלח ליה בישר' בההוא פינכא ותבריה ע"כ ודוחק הוא בעיני דלישנא משמע דאאיסורה דקער' קפיד ולא אבשר ולפי פירושו אף הבשר נאסר כדלקמן אלא שצ"ל דלא איירי כלל באיסורא דבשר דסמיך אדידיה דא"ש אין מניחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב ומ"מ ק' שהרי לשם לא השמיע לנו שהבשר אסור אלא שאין מניחין בו בשר לכתחילה וא"כ הל"ל הכא קערה שמלח בה בשר הבש' אסו' והקערה אסו' לאכול בה רותח אלא ש"מ דבמנוקבת איירי ובכלי חרס וכמ"ש הסמ"ק דגבי כלי חרס דבקל הוא בולע ליכא למימר דם משריק שריק ואף שדעת ש"ד כדעת הרא"ש שכ' ואם נמלח בכלי שאינה מנוקב אז הכל אסור בין הכלי ובין הבשר לפי שהדם נבלע בכלי בשעת מליח' וכשתבא אח"כ לאכול בה בש' חוז' ונבלע בבש' וראייה משמואל דא"ש קערה שנמלח בה בשר כו' ואם נפל הציר על הכלי אסור וצריך הגעלה ואם נפל הציר על כלי חרס צריך שבירה כדחזינן גבי האי פינכא דתברי ר' אמי וכתב עלה מהרא"י וכלי חרס צריך שבירה משמע דלא ס"ל לש"ד דכלי חרס אפי' מנוק' אסור כדאית ליה לסמ"ק וכן מוכח באשיר"י דלית ליה דמוקי האי דקא"ש קערה שמלח בה בשר וכו' דאיירי בשאינו מנוקב ולא מוקי לה בסתם מליחות בכלי מנוק' ובשל חרס דהא סתם כלים בימי חכמי התלמוד של חרס היו וכן עובדא דההו' פינכא דמייתי עלה כלי חרס הוא כדפי' רש"י ותו כיון דהסמ"ק לא אסר כלי חרס אלא מדקדוק זה דמוקי לה קערה שמלח בה בשר בכלי חרס ומנוק' דאי בשאינו מנוקב אפי' הבשר היה נאסר ואשיר"י דלא חש אהך דקדוק ש"מ דפליג ויראה לנהוג היתר אם נמלח ע"ג כלי חרס היכא דאפשר לדם לזוב כיון דכתבו רוב המחברים דאין מליחה לעץ שאין נעש' רותח ע"י מליחה משמע דאין בטבעו של מלח להרתיח כ"א דבר האוכל והכי משמע בס"ה ע"כ ואני אומר מ"ש האשיר"י לא חש אהך דיקדוק ש"מ דפליג תמיה היא בעיני נהי דלא ס"ל ראייותיו מי יימר דפליג אסברתו כיון דבסמ"ק מסתבר ליה דכלי חרס בולע אפי' מנוקב היאך מוכח בהדי' באשיר"י דלא ס"ל כך ומה שלא מוקי הרא"ש בכלי חרס כו' זה אינ' ראייה דאשיר"י רוצה לאוקי הך מילתא דשמואל הן בכלי חרס הן בכלי עץ וכ"מ בי"ד שכתב וי"מ אפי' מנוק' אסור לאכול בה רותח ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל והר"פ כתב שאם הוא של עץ מותר כיון שהוא מנוקב ואם של חרס אסור כו' משמע שי"ד הביא אותו לפס' הלכ' שבכלי חרס אפי' הרא"ש מוד' דאי פליג עליו הרא"ש לא הוי מביא אותו באחרונה כו' לכן ראוי להחמיר ואע"פ שכ' רב אחא משבח' אם מלח בכש"מ הבש' אסור והכלי צריך שביר' והרא"ש הביא אותו בפכ"ה משמע דבכלי חרס איירי מדמצרי' שבירה ואע"פ כן כ' בכש"מ וכן תמצא לשם הג"ה בא"ז דוקא כלי חרס אבל כלי עץ סגי בהגעלה כו' מ"מ כיון דבסמ"ק אוסר אפילו מנוקב בכלי חרס והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולן אוסרין אפי' שאר כלים במנוקב וגם הי"ד שהוא בתראי אוסר כדפרישית א"כ איך יעלה על הדעת להקל אפי' בכלי חרס ועוד מ"ש שם בהג"ה אפי' לא שהה רק מעט נאסר נראה בעיני דאפי' הרא"ש שפליג על ר"ת גבי מעשה דתרנגולת כו' ואומר דאינה אסורה מיד אא"כ שהה כשיעו' כביש' מ"מ כאן מודה לאיסור אפי' שהה מעט כיון דגבי בש' כ' אם לא שהה כשיעור זה כו' אינו נאסר אלא כדי קליפה נהי נמי דבכלי חרס לא נאסר אלא כ"ק מ"מ נאסר וק"ל ועוד כתב בסמ"ק טעם של כלי חרס לאסור אפי' במנוקב דבקל בולע דהא צונן בצונן לא בלעה אפילו בשר וכלי חרס בלע צונן כדאיתא בפסחים וכן איתא בהג"א בשבת בכה"ג שכ"ח בלע בקל אפי' בכלי שני ומ"ש מהרא"י דאין מליחה לעץ ולמתכות וה"ה לכלי חרס דאין טבע של מלח להרתיח כ"א אוכל נראה בעיני דאף הסמ"ק גופא ס"ל דאין כח במלח להרתיח בין עץ בין חרס כדאיתא בסמ"ג אלא דוקא להפליט האיסור הוא דאין לו כח אבל להבליע יש כח לאסור ואח"כ כשאוכלין בו רותח נאס' האוכל מן הכלי וחילוק זה נכתוב לקמן גבי דפוסי גבינה של גוים והמר' כתב בשם ראבי"ה דאי הקערה ב"י אז נאסר הבשר אפילו במנוקב וכן אפי' בכלי חרס אם שהה עד לאחר זמן פליטתו חוזר ובולע ולדידיה אין תקנ' לבשר למלוח על שום כלי כ"א לתלות במסמ' ודבריו זרים וכל רבותיו חולקי' עליו ע"כ לא הבאתיהו וכתב הרשב"א בת"ה ולעניין קערה שמלח בה בשר י"א שהקערה חשובה כרותחת אפי' אחר שהודחה ויראה מדבריהם שאסור לאכול בה לח צונן ונ"ל שאין זה עיקר ויראה לי שאפי' הדחה אינה צריכה כשרוצה לאכול בה צונן אלא כל שמקנח יפה מותר לאכול בה צונן ולא הצריכו הדחה אלא לסכין ששחט בה כו' והמ"מ הביא דברי הרשב"א וכ' י"מ שכ' שכלי חרס שאסור בו להשתמש בחמין לעולם אף בצונן אסור להשתמש בו צונן לכתחילה דלמא אתי להשתמש בו חמין והיינו דתברא ר' אמי לההיא פינכא ודינו של הרשב"א אפש' בכלים שאין להם הכשר וגם הר"ן כ' דבכלי חרס אסור להשתמ' בו צונן שמא ישתמש בו חמין ושכן מטין דברי הרי"ף וכ' עוד הרשב"א בחידושיו לפי סברת האומרי' דקערה שמלח בה בשר אחר הדחת צוננות הוא אם נתן בשר רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התו' ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר רותח אז אם יש ס' נגד הקליפה באומד יפה מותר ודלא כהראב"ד עכ"ל ובת"ה כ' שאם נתן בה רותח שהוא ג"כ לח צריך נטילת מקום שהוא יותר מקליפה ע"כ וכבר אני כתבתי סברתי בפג"ה מ"ה דלא אמרינן בקערה ובשו' כלי תתאה גבר אלא לעולם הוא בולעות ע"י חם ונאסרת וכן אוסרת בשר חם אם הוא בלוע איסור בר יומא גם מ"ש הרשב"א דמותר להשתמש בה צונן אפי' הוא לח אם הוא מקונחת יפה כבר כתבתי בשם י"ד שכ' בשם העיטור דאסור בלא הדחה: